בעקבות האונס באילת: איך לדבר מיניות בריאה עם המתבגרים.ות שלנו

כותבות: דינה שלו וליטל סינקלר 

בעקבות האירוע המחריד באילת ואחרי כל אירוע מתוקשר בנושא אונס ופגיעה מינית, נשאלת השאלה – איך אנחנו יכולים לדבר על מיניות בריאה והתהגות מינית נאותה עם ילדינו? 
הורים רבים עדיין חסרים את הביטחון שיאפשר להם לגשת בצורה חופשית לילדיהם, לעלות מולם את הנושא המורכב והחשוב הזה, ולהעביר להם את הערכים ותפיסת עולמם. למרות הרצון העז והצורך הפנימי לשוחח עם ילדינו, ישנם כמה אתגרים וחסמים שעלולים להופיע ולמנוע מאיתנו את השיח המבוקש:
 

• מבוכה – "אולי הם ישאלו אותי על החיים הפרטיים שלי? אולי זה יביך אותם והם לא ירצו להקשיב?" 
• רלוונטיות – "מה כבר אדע להגיד להם שיחדש להם?! הרי בעידן שלנו הם כבר חשופים להכל ויודעים יותר ממני…"
• חשש – "אולי אם נדבר על זה ונעלה את הנושא אל פני השטח, זה רק יגרום להם להיחשף לזה יותר, ואולי אפילו להיות מעורבים במעשה שכזה…?" 

כמובן, לצד החסמים הללו ניצבת השאלה הגדולה ביותר: איך בכלל עושים את זה? איך 'פשוט' מדברים מיניות עם הילדים שלנו? הרי 'פשוט', זה לא.
בפתח מאמר קצר זה, חשוב רגע להדגיש: להרגיש מבוכה סביב נושאים אלו, זה דבר טבעי ולגיטימי לחלוטין. בדרך כלל אנחנו בעצמנו, המבוגרים, לא קיבלנו חינוך מיני מיטיב ולכן אך טבעי שלא נרגיש בנוח ולא נדע כיצד לשוחח על הנושא; מה גם שהעולם הטכנולוגי המביא עימו חשיפה מוקדמת לתכנים מיניים מגיל צעיר מאוד – אף הוא מעיד על פערי דורות בינינו לבין ילדינו שעלולים ליצור חוסר ביטחון מצידנו. ובכל זאת, הילדים והילדות שלנו צריכים אותנו. הם צריכים את ניסיון החיים שלנו, את תחושת ההכלה והקירבה שלנו, את הפרספקטיבה והערכים שלנו. ממש כמו בכל תחום אחר בהורות. 

לדבר על מיניות בריאה, זה בעצם לדבר על תחום שמשפיע כמעט על כל רובד בחיים שלנו: יכולת יצירת קשר אינטימי, תקשורת, ביטחון עצמי, דימוי גוף, חשיבה ביקורתית, קבלת החלטות מיטיבה, ועוד ועוד. אחד המחקרים שניסו להגדיר מהי בכלל "מיניות בריאה", הוא מחקרם של של הנסל ופורטנברי משנת 2012, אשר בנו מודל רב מימדי למיניות בריאה, עליו אנו מבססות את כלל הפעילות שלנו בעמותה. המחקר שלהם טוען כי דווקא גישה של מיניות חיובית ובריאה, תפיסת ה"סקס פוזיטיב", היא שמביאה לנתונים גבוהים של שימוש באמצעי מניעה, ירידה באלימות המינית ותחילת קיום יחסי מין בגיל מבוגר יותר.
ההתפתחות המינית של ילדינו, מתרחשת בכמה מימדים קריטיים בחייהם: התפתחות פיזיולוגית, התפתחות קוגניטיבית, התפתחות רגשית והתפתחות חברתית. כאמור, המיניות קשורה וכרוכה בכמעט כל רבדי חיינו, ולא ניתן להפריד את אתגר ההתפתחות המינית הפיזיולוגית, משאר האתגרים המאפיינים את גיל ההתבגרות. בעמותה שלנו למשל, אנו שואפות להדריך ולחנך לקבלת החלטות מיטיבות ושקולות עבור כל אחת ואחד, דרך העמקה ועיסוק בכל ממדי ההתפתחות המינית.
נציין ששיח יזום על מיניות בריאה, הוא משהו שחשוב לעשות לכתחילה ולא רק כתגובה לאירוע או למשבר. לאור המודל המציב את המיניות כעובדה בריאה, על ידי הסתכלות שמסוגלת להתבונן  במיניות בצורה חיובית ולדבר עליה – התייחסות לנושא שמוגבלת אך ורק להתרחשות שלילית, היא איננה התייחסות מקדמת בהכרח. על חינוך למיניות בריאה ועל המודל הרב ממדי של מיניות בריאה, ניתן לקרוא בהרחבה במאמר בנושא זה באתר שלנו.

נחזור לנקודת ההתחלה. כיצד לדבר עם הילדים והילדות שלנו על אירוע שקרה במציאות? 

תמונה של cottonbro

1. הצעה הראשונה: הציבו מטרה לשיחה 

מה אני רוצה שיקרה בשיחה? מהו המסר שחשוב לי שיעבור? 
כמובן, שיכולות להיות כל מיני מטרות, אבל ככל שהמטרה והמסר יהיו מגובשים יותר אצלכם, הם יעברו בצורה ברורה ונינוחה יותר הלאה. נוסף על כך, מטרה ומסר ברורים וידועים מראש, מייצרים ביטחון עצמי להוביל שיח- אני כהורה יודע/ת מה אני רוצה להגיד מראש ואני מסוגל/ת לכך. 
המסרים כמובן תלויים בתפיסת העולם שלך, ההורה: על מגדר, נטייה מינית, יחסי אהבה וזוגיות, קשרים אינטימיים, מיניות, גבולות, נורמות חברתיות, לחץ חברתי וכו'. המלצתנו החמה היא לדבר על כך מראש. עם עצמך, עם בן/בת הזוג, עם חבר/ה או קרוב משפחה כדי לגבש ולהבין מה המטרה ומה המסרים שלך בשיחה. ההכנה המקדימה הזו חשובה בעיקר לשם בירור התפיסה שלך את המיניות של המתבגר/ת שגדל/ה אצלך בבית, והבנה האם בידך להצליח להפריד בין התפיסות, העמדות והחוויות *שלך* על מיניות, לבין אלו של המתבגר/ת שניצב/ת מולך? 
ההפרדה בין התפיסות וההבחנה העצמית בין ההורים לבין הילדים, היא חשובה מאוד על מנת לייצר תחושת נוחות, ביטחון, חוסר שיפוטיות והכלה של המתבגר/ת. בנוסף, הפרדה זו עוזרת להבהיר למתבגר/ת (ולכם ההורים..) שעם הבגרות מגיעה גם אחריות, ושכל אחד מכם הוא ישות נפרדת האחראית למעשיה ולהשלכות מעשים אלו. 

2. הצעה שניה: אל תגידו כלום 

מה? אבל כל הזמן אמרו כמה חשוב לדבר עם הילדים ושצריך לתווך להם את הנושא ואת האירוע שהתרחש…
כמובן שזה נכון. אבל, בתחילת השיחה אל תגידו כלום. אל תבואו מוכנים מראש עם נאום מרגש וחוצב להבות. אל תהפכו את השיחה ההדדית שצריכה להתרחש, למונולוג פרטי ובלעדי שלכם.
יש להתחיל בלשאול את הילדים שלנו מה הם/הן יודעים/ות. יכול להיות שנגלה שיש להם תפיסת עולם עשירה ומגוונת. ויכול להיות שמה שנשמע יזעזע אותנו, או אפילו יאכזב אותנו. זה בסדר. קודם כל, חובה להקשיב ולשמוע, לקבל ולספוג את הדברים ולאחר מכן ניתן יהיה להציע חיזוק, הערות או נקודת מבט אחרת. העניין המרכזי הוא לשים את המתבגר/ת במרכז, לשמוע אותו/ה באמת וללא שיפוטיות. 
משם אפשר ביתר קלות להמשיך לשיחה פתוחה וכנה. להצהיר שאנו כאן, ושאנחנו לא הולכים לשום מקום. שאפשר לדבר איתנו על כל הנ"ל, שחשוב לנו לשמוע אות/ה ושאנו כתובת עבורו/ה תמיד. זה בפני עצמו יכול לפתוח ערוץ תקשורת מכבד וחיובי. התשובות על הכל, לא חייבות להינתן מיד. אפשר להגיד שיש  צורך קצת לחשוב על הדברים, לעבד את מה שעלה מהשיחה ושהיא תמשיך לאחר מחשבה. 

3. הצעה שלישית: מסרים לא מילוליים 

לא פחות מהמילים הנאמרות, חשובה התחושה והמסר הלא מילוליים שמועברים – שאנחנו אוהבים ומכבדים אותך, שאנחנו מדברים איתך על זה כי זה חשוב לנו וחשוב בשבילך, כי זה חשוב עבור ההווה והעתיד שלך ושל העולם. צריך לשדר לו/ה שאין צורך להיות לבד עם זה – כי אנחנו פה, מהווים כתובת לתמיכה ולשיחה. הכל נורמלי ואין שיפוטיות. אנחנו מכבדים אותך, ותמיד אפשר ורצוי לשתף. העיקר שלא תהי/ה לבד עם זה.
חשוב להדגיש: המשמעות של לקבל את הדעה של המתבגר/ת, היא לא בהכרח לוותר על הערכים שלנו. אפשר לקוות שהיא/הוא יחשבו כמונו, אבל אין לבטל את הדעה שלהם או להקטין את תפיסתם את הנושא. כאמור, בסופו של דבר, המטרה שלנו היא שירגישו שאנחנו שם בשבילם, ולכן זה מחייב אותנו להוציא את השיפוטיות לחלוטין מהמשוואה.

4. הצעה רביעית: גוף השיחה עצמה

השיחה יכולה להתפתח לכל מיני כיוונים מבחינת הנושאים העיקריים שתדברו עליהם (בהתאם לכל מה שהזכרנו עד כה):  שיח על תקשורת, רצון, חשיבות ההנאה במיניות, היכולת לראות את האחר, לפתח אמפתיה, תקשורת לא מילולית, יחסים בין המינים, לחץ חברתי (איך אני מתמודד/ת עם העובדה שכולם סביבי עושים משהו שאני מרגיש/ה שהוא לא נכון), שתיית אלכוהול עם ובלי קשר למיניות, חופשה ובילויים בקשר להעדר גבולות, ועוד ועוד. מכיוון שהמיניות קשורה ומצויה בכל כך הרבה היבטים ומצבים בחיים, התוכן הוא מגוון ביותר וכמעט אינסופי.
בזמן השיחה, חשובה מאוד היא היכולת שלנו להבין ולהביע הזדהות עם האתגרים של המתבגר/ת ברגע זה בחייו/ה – מהי קבוצת השווים שלו/ה, היכולת לזהות ולהגיד מהו הרצון העצמי בתוך סיטואציה של לחץ חברתי, הקושי להתנגד אל מול לחץ שכזה… 
בעידן הנוכחי, אנחנו חייבים להחזיק בידיעה ובהבנה מסוימת של משמעויות ההתבגרות בסביבה של רשתות ומדיות חברתיות על כל שהללו כוללות. בואו נודה על האמת, לא פשוט בכלל להיות נער/ה מתבגר/ת בימינו. אם נכיר בעובדה זו, הם ירגישו שאנחנו מבינים אותם ויהיה להם הרבה יותר נוח להיפתח ולשתף, גם בטעויות והכישלונות שלהם. 
ומה קורה אם המתבגר/ת לא רוצה לדבר? אם בתגובה לשאלות שלנו או לרצון לשוחח התגובה היא הסתגרות, משיכת כתפיים, אמירות כמו "דיי לחפור כבר", "אין לי כח לדבר על זה" ואפילו כעס?
קודם כל, זה בסדר גמור ויש לזכור שמדובר בתגובה טבעית. חשוב גם לומר: ללא בסיס קיים לתקשורת פתוחה, בלי קשר לנושא המיניות, יהיה קשה לדבר על נושאים רגישים כאלה. נוסף על כל, ישנה משמעות למצב הרוח הקיים באותו רגע שתפסנו אותו/ה לשיחה. ייתכן ולא בחרנו את הזמן האידיאלי לשיח, גם בלא ידיעתנו, והמתבגר/ת פשוט אינם יכולים להיות קשובים כרגע לשיח בנושא הזה.
מה כן אפשר לעשות? לבקש רשות לדבר על הנושא ולהסביר למה חשוב לנו לדבר איתם על כך ברגע זה. אם זה לא זמן טוב, אפשר להזמין לשיחה בזמן אחר כשיותר נוח להם. הדבר החשוב ביותר הוא, כפי שכבר הזכרנו, לשדר את הנוכחות, ההכלה והקשב שלנו אליו/ה: אני פה, אני כתובת, מעניין  אותי לשמוע מה יש לך להגיד ובעיקר- אכפת לי וחשוב לי. גם לזה בפני עצמו יש ערך אדיר ועשוי לפתוח פתח להמשך שיח או שיתוף בעתיד. 

לסיכום, יש לציין שיש דרכים רבות ומגוונות ליזום שיח ולהגיב, לא רק כאשר יש אירוע טרגי בחדשות. ניתן ליזום שיחה גם כשצופים ביחד בסרט, שומעים שירים, בעקבות חשיפה במדיה ובחדשות. 
מתי עוד אפשר לדבר איתם?

• כשיש בן זוג/בת זוג.
• תפסתם את הילד או הילדה שלכם רואים משהו מיני.
• שמעתם שהיה שיעור בנושא בבית הספר.
• במצב בו אתם מזהים קשב רב ופתיחות מצד המתבגר/ת וישנה הזדמנות טובה להעלות את הנושא.

תמונה של Cliff Booth

דוגמא למבנה שיחה אפשרית: 

א. בקשת רשות – הסבר למה חשוב לי שנדבר על זה והבהרה שאין חובה לדבר אם אין רצון ברגע הנוכחי.

ב. לשאול שאלה פתוחה – מה דעתך על מה שקרה? על מה שראית  או שמעת?

ג. תגובה – להגיב למה שנאמר, ואם יש שתיקה, להגיד אמירה משלי על הנושא. 

לזכור לכבד את הדעה ולהקשיב לה עד הסוף (גם אם זה מעורר אי נוחות). להודות על השיתוף, לחזק אמירות חיוביות ובוגרות ולשאול שאלות אם יש משהו לא ברור. לשים את המתבגר\ת במרכז, להשתמש במושגים מתוך העולם שלהם, ואף במילים שלהם ממש.

בשלב זה אפשר לשאול שאלות ולדברר אותם: האם נתקלת במשהו כזה? איך הגבת? מה היה קשה? מה את/ה חושב/ת שהיית עושה במקרה כזה? כדאי לתת רעיונות לפתרונות אפשריים נוספים. כמובן, שאם אין רצון בכלל לדבר, לא צריך ולא כדאי להכריח את האדם שמולנו.

ד. סיכום השיחה – אמירה אישית על המחשבה והדעות שלי על הנושא.

ה. הודיה והזמנה להמשך השיח – להודות על השיחה ולהזמין להמשך שיח ושיתוף. להגיד בפירוש: אני פה בשבילך, אני רוצה להמשיך לדבר ואין משהו שאי אפשר לספר לי. 
ולסיום חשוב לזכור-  ככל שיותר נסמוך על עצמנו, נפנים שיש לנו את היכולת והכלים לשוחח על כך עם ילדינו – כך זה יעבור הלאה לתוך מרחבי הקשר שלנו, וינסוך בטחון לנו ולילדינו.