מאת: דינה שלו
כשאנחנו מדברות על אלימות מינית, קל מאוד לחשוב על מקרה קיצון: אונס, תקיפה חזיתית, כותרת מזעזעת בחדשות. אבל אלימות מינית קיימת היום במנעד רחב של התנהגויות, החל מהערות "בצחוק", דרך הפצת תמונות אינטימיות ללא רשות ועד פגיעה קשה בגוף ובנפש. היא מתרחשת במסדרון בית הספר, בחדרי טיפול, במקום העבודה, וגם, יותר ויותר, מאחורי מסך: בוואטסאפ, בטיקטוק, באפליקציות היכרות.
הדור שגדל היום לתוך המציאות הזו לא יותר אלים מדורות קודמים. הוא פשוט נולד לעולם שבו הגבולות בין ציבורי לפרטי, בין מציאות למסך, בין רגעי חולשה לבין תיעוד ונצחיות, מיטשטשים. אם פעם שמועה הייתה עוברת מפה לאוזן בכיתה, היום תמונה יכולה לעבור בתוך דקות לכל השכבה, לכל הארץ, ולהישמר בענן גם אחרי שנמחקה מהטלפון. האלימות המינית לא התחילה ברשתות, אבל הדור של היום פוגש אותה גם שם, בעוצמה ובקצב שלא היו כאן קודם.
בתוך כל זה עולה השאלה הגדולה: לא רק איך מכבים שריפה כשהיא פורצת, אלא איך מצמצמים את הסיכוי שתפרוץ מלכתחילה. כאן נמצא הכוח הגדול של חינוך למיניות בריאה ושל חינוך לאמפתיה.
כשאני מדברת על חינוך מיני, אני לא מתכוונת לשיעור חד־פעמי על אמצעי מניעה בכיתה ט'. אני מתכוונת לשיחה מתמשכת, מגיל צעיר, על גוף, גבולות, בחירה, הסכמה, כבוד, בושה, סקרנות, פחד ותשוקה. שיחה שמכירה בכך שמיניות היא חלק טבעי ובריא מחיי האדם, ודווקא משום כך היא דורשת כלים, שפה וערכים. חינוך מיני כזה לא עוסק רק בסכנות, אלא גם במה שאנחנו רוצות ורוצים עבורנו: יחסים מיטיבים, קשרים שמבוססים על אמון, מיניות שמכבדת את הגוף ואת הנפש.
במקביל, חינוך לאמפתיה אינו שיעור נחמד על להיות ילד טוב. הוא פיתוח עקבי של יכולות רגשיות וקוגניטיביות: לראות את האדם שמולי, לדמיין מה הוא או היא מרגישים, להבין שהמעשים שלי משפיעים על חיים של אחרים, לזהות כאב גם כשאני לא חווה אותו על בשרי. היכולת הזו לא נוצרת ביום אחד, והיא בהחלט לא מתפתחת מאליה. היא נבנית מתוך מודלים, מתוך שיחות, מתוך האופן שבו מדברים אצלנו בבית ובחברה על אנשים שונים מאיתנו, פוליטית, חברתית או מגדרית.
כשילדים ובני נוער גדלים לתוך שיח אלים, נקמני ומפצל, כשנורמלי לראות סרטוני אלימות ברשת, כשמלמדים אותם במילים או במבטים שיש כאלה ש"מגיע להם", אי אפשר לצפות שדווקא במרחב המיני הם יצליחו להתנהג אחרת. אי אפשר לנתק בין תרבות שמנרמלת השפלה וביטול של "אחרים" לבין אלימות מינית על כל גווניה.
אלימות מינית היום לובשת צורות רבות: הערות משפילות על הגוף, לחץ לקיים יחסי מין "כדי לא לצאת כבדה", הפצת בדיחה מינית על מישהי בקבוצה, שליחת תמונות אינטימיות ללא הסכמה, צילומים בחשאי, דרישה לסרטונים פרטיים, ניצול יחסי כוח ותקיפות פיזיות של ממש. הדור הצעיר פוגש את כל אלה גם בעולם הפיזי וגם במרחב הווירטואלי, ובין העולמות הללו אין באמת חיץ. מה שקורה במסך מורגש בגוף ומה שקורה בגוף ממשיך לחיות במסך.
מקרים כמו פרשת "מרכז בידור" שהתפרסמה לפני כמה חודשים, הם רק דוגמה בולטת למה שקורה כשחוסר אמפתיה, סקרנות מינית, צורך בהכרה חברתית וכוח טכנולוגי נפגשים בלי הדרכה ובלי שיח. נערות ונערים צעירים מחזיקים בידיהם כלי הרסני בלי שמישהו ישב איתם לדבר לעומק על מה זה עושה לבן אדם שמצולם, מה המשמעות של הפצה ומה קורה כשמייצרים תדמית של מישהי על בסיס רגע אחד שנתפס במצלמה.
אז מה אפשר לעשות?
ראשית, להפסיק לראות את השיחות האלה כתגובה למשבר בלבד. כן, לפעמים פרשה קשה היא הטריגר לכך שהורה או מחנכת יפתחו שיחה על מיניות וגבולות, אבל האחריות שלנו היא לקחת את הרגע הזה ולומר: מעכשיו זו התחלה של שיח מתמשך ולא אירוע חד־פעמי.
שנית, חשוב לבוא לשיחות האלה פחות ממקום של הטפת מוסר ויותר ממקום של דיאלוג. לא לוותר על אמירה ברורה: יש קווים אדומים, יש מעשים שהם אלימות מינית, יש חוק ויש אחריות. אבל לצד זה, לשאול ולהקשיב, לנסות להבין איך זה נראה מעיניהם. בני נוער רבים באמת לא תמיד מבינים את עומק הפגיעה ולא תמיד יש להם את הכלים האמפתיים לראות את הצד השני. השיחה היא ההזדמנות לפתח את הכלים האלה.
שלישית, כשמתרחשת פגיעה חשוב לזכור שגם אם אנחנו כועסים או מזועזעים, הילדה או הילד שנפגעו לא זקוקים עכשיו לשאלות כמו למה שלחת, למה צילמת, למה סמכת עליו. הם זקוקים קודם כל לדעת שזה לא אשמתם, שהם לא מוגדרים על פי מה שהופץ עליהם, שיש להם גב ושיש מבוגרים שנכנסים איתם פנימה, רגשית ומשפטית וחברתית, כדי לעצור את הפגיעה ולהתחיל תהליך ריפוי.
ולבסוף, חשוב לזכור שגם אנחנו חלק מהתמונה. הדור של היום לא נולד בחלל ריק, הוא המראה שלנו. אם אנחנו רוצות ורוצים לגדל דור שמבין לא לפגוע מינית, לקחת אחריות, לשמור על גבולות ולהגן על מי שנפגע, אנחנו צריכות לשאול את עצמנו איזה מודלים הם רואים סביבם: איך אנחנו מדברות על אנשים שלא מסכימים איתנו, איך אנחנו מגיבים לפגיעה ואיזה סיפורים על "מגיע לו" נשמעים בבית.
חינוך למיניות בריאה וחינוך לאמפתיה אינם מותרות והם אינם פרויקט חינוכי שולי. בעיניי, הם מהכלים האפקטיביים ביותר למניעת אלימות מינית, בעולם הפיזי ובעולם הווירטואלי. הם מלמדים ילדים לראות בני אדם ולא רק גופים ותמונות, לחפש קשר ולא ניצחון, לבנות מיניות שמבוססת על הדדיות, בחירה ורוך ולא על כוח, בושה ופחד.
המאמר נכתב על ידי דינה שלו, מנכ"לית עמותת לדעת לבחור נכון, עו"ס, יועצת ומחנכת למיניות בריאה. העמותה מקדמת מיניות בריאה בערוצים שונים, ביניהם חינוך למיניות בריאה בבתי ספר ובקהילות, מרכז ייעוץ והכשרות מקצועיות לצוותים חינוכיים וטיפוליים.
לדעת לבחור נכון מבצעת הכשרה מקצועית חדשה למי שרוצות ורוצים להעמיק בגישה של חינוך למיניות בריאה ומיטיבה ולקבל כלים פרקטיים לעבודה עם ילדים, בני נוער ומבוגרים. למידע נוסף לחצו כאן