על העונג העצמי – אוננות בתיאוריה ובמציאות דיבור על אוננות בגיל ההתבגרות

כותבות: ליטל סינקלר-הולצר וחורש אל-עמי

"אהבה עצמית היא המתנה הכי גדולה שאנחנו יכולים לתת לעצמנו. אוננות היא ביטוי אחד ליכולת שלנו לאהוב את עצמנו ולהנות מהגוף שלנו. רק אני יכולה להרגיש את עצמי ולדעת מה עושה לי טוב…"

(גילי פליסקין, מחברת הספר "דברים שרציתי לגעת"- מבט אינטימי לעולם המיניות העצמית של נשים, בהוצאת ידיעות ספרים)

 
אוננות. 
אוננות היא מילה שמעוררת המון מחשבות, תחושות, רגשות. היא יכולה להשפיע על הגוף ועל הנפש. היא מילה שמבטאת המון, אך לכל איש ואישה, נער ונערה, היא יכולה להיות בעלת משמעויות שונות. 
למרות שמעשה האוננות הוא טבעי ושכיח עד מאוד, הן אצל גברים והן אצל נשים, ומופיע כבר בגילאי הינקות והילדות עם גילוי אזורים בגוף שמפיקים תחושות נעימות ומהנות על ידי מגע, מדובר עדיין בנושא שאותו אופפת שתיקה רבה, מבוכה ואף בושה. הורים, אנשי חינוך ובני ובנות הנוער עצמן/ם, לא תמיד יודעים כיצד לדבר על הנושא, עם מי ניתן לדבר עליו ומתי.
 
מטרת מאמר זה הוא להציג את ההתייחסות החינוכית שלנו בבואנו לדבר על האוננות בכיתות, לצד תיאור המציאות בשטח העולה מן המפגש עם בני ובנות הנוער. כחלק מפעילות מרכז החינוך בעמותה, אנו מגיעות/ים להעביר סדנאות חינוכיות בשכבות ז'-יב', וזוכות/ים להיפגש עם אוכלוסייה מגוונת ומעניינת המשקפת את השיח הנוכחי על האוננות בפרט ועל מיניות בכלל בגילאי העשרה. 
 

מהי בעצם אוננות?

כבר בגילאי הינקות והילדות, אנו מגלים נקודות בגופנו המסבות לנו הנאה, עונג וסיפוק. כמובן, שמגע באיבר המין בגילאים צעירים לשם הפקת הנאה או רוגע, אינה בבחינת אוננות של ממש, שכן בגיל זה  ובטח שלא להעניק לו משמעות מינית. בגיל הזה אין כל קשר בין תחושות ארוטיות ומיניות שניתן לחוש בגיל הבגרות, וזהו בעיקר אקט של סקרנות ילדית. החל מגיל ההתבגרות מתחילות להתעורר בנו כל מיני תחושות פיזיות חזקות לצד רגשות ומחשבות מודעות סביב המיניות שלנו; מתגלה פתאום עולם חדש ומלא בסקרנות, תחושות ומעשים הקשורים למיניות שלנו ונובעים מתוכה. זהו דבר טבעי ומבורך ביותר. צורה מסוימת שבה ניתן לפרוק את אותן התחושות והמחשבות, ולתת להן ממשות, היא האוננות – מעשה של עונג וסיפוק על ידי מגע עצמי. 
יש הרבה נערים ונערות שמרגישים/ות צורך במגע עצמי ושיש להם/ן רצון בכך. אולם, חשוב גם להגיד שיש לא מעט נערים ונערות שלא בהכרח מרגישים/ות צורך באוננות, שפחות מתחברים/ות למעשה הזה או שפחות רוצים/ות במגע העצמי, וזה כמובן גם טבעי. 
האוננות היא לא רק פעולה טכנית שמתבצעת לשם הגעה לשיא ופורקן מיני. האוננות היא פעולה שיכולה לעזור לנו להכיר את גופנו טוב יותר, את עצמנו טוב יותר. דרכה ניתן לדעת מה נעים ומה מתאים עבור הגוף שלנו, מה אנו צריכים על מנת להגיע לסיפוק, מה נוח לנו יותר או פחות. אוננות עוזרת לנו להבין ולהפנים שהמיניות שלנו, העונג שלנו, הוא קודם כל באחריותנו. מתוך הבנה זו נוכל גם לתקשר סביב המיניות, להביע את העונג שלנו וגורמי ההנאה שמפעילים אותנו, ולבקש אותם מהפרטנר/ית בסיטואציה המתאימה.
פעולת האוננות, אינה נעשית רק במסגרת צורך מיני לפורקן. האוננות יכולה להוות מענה למתח מיני, נפשי ורגשי, מענה לתחושת שעמום או כדרך להתמודדות עם חשש, חרדה ואף דכאון. חשוב להדגיש כי האוננות אינה 'תחליף' למגע מיני זוגי, ואינה עומדת בסתירה אליו. היא יכולה להתקיים הן ברווקות והן במקביל לזוגיות ולמגע מיני זוגי.

מה אנחנו פוגשות/ים בשטח?

"האם מותר לאונן או לא"? (תלמיד כיתה ח')
"האם בגילנו בריא לאונן"? (תלמיד כיתה ט')
"האם יש השלכות לאוננות"? (תלמידת כיתה יא')
"איך בנות מאוננות? כאילו, מה צריך לעשות כדי לאונן"? (תלמידת כיתה יא')
"האם זה טבעי שבנות מאוננות"? (תלמידת כיתה יב')
בבואנו לדבר על הנאה מינית ועונג מיני בכיתות, עם פרטנר/ית או עם עצמנו, אנו פוגשות/ים בני ובנות שמסתובבים/ות עם תחושות לא פשוטות ועם הרבה רגשות סותרים ביחס לנושאים הללו. באופן ספציפי, ביחס לאוננות צפות תחושות של בושה, אשמה, הסתרה, מבוכה ואף הירתעות כוללת מהנושא. יש לכך גורמים רבים והשלכות רבות, אך מאמר זה לא יצלול לעומקם של הללו. אולם, ניתן להגיד שמה שמשותף לאותם/ן בני ובנות נוער הוא שהם/ן לא בהכרח קיבלו חינוך מיני מיטיב במובן האוטונומי – כלומר, להרגיש שמותר להם/ן לחקור ולגלות את המיניות שלהם/ן וליהנות ממנה. 
עניין נוסף ומהותי שעולה במפגש עם בני ובנות הנוער, הוא הפער הגדול שיש בין בנים לבנות ביחס למיניות ולשיח על עונג: בעוד המסע של בנים לגילוי המיניות שלהם הוא ישיר ופשוט יותר (אך לא בהכרח קל יותר), עם לגיטימציה חברתית לעסוק בעונג מיני והנאה מינית, לעסוק בגוף ובאיברי המין ולדבר על אוננות, אצל בנות הלגיטימציה פחותה בהרבה, אם בכלל קיימת, והמסע ארוך ומורכב יותר. כל זאת, מבלי שבכלל נגענו בהקשרים המסורתיים והדתיים הקיימים בישראל אשר יכולים לפגוש חלק מבני הנוער שלנו, ועלולים להוסיף עוד קומה לתחושות האשמה, הבושה וההלקאה העצמית. 
בקרב בנות, המנחות שלנו פוגשות רתיעה רבה בכל הקשור לאיבר המין הנשי; בנות רבות מבטאות קושי וניכור סביב איבר המין: להכיר אותו, להסתכל עליו, לגעת בו. יש גורמים שיכולים להשפיע או לעזור מבחינת מערכת היחסים של בנות עם איבר המין שלהן: למשל, בנות שהתנסו בהכנסת טמפון או גביעונית בימי הוסת שלהן, ייתכן וירגישו יחסית בנוח עם הפות שלהן – שהרי הכנסת הטמפון או גביעונית כוללת התעסקות ישירה באיבר המין ומגע חיצוני ופנימי בו. לעתים ירגישו בנות אלו בנוח להסתכל בעצמן במראה, לגעת בעצמן גם שלא במסגרת הפעולה של הכנסת הטמפון. לעומת זאת, בנות שמסיבה כלשהיא לא נדרשו למגע עקבי וישיר באיבר מינן, עשויות להרגיש יותר רתיעה, יותר חשש ומבוכה להסתכל ולגעת בפות שלהן. לא מדובר במשוואה פשוטה, וגם בנות שמרגישות בנוח להכניס טמפון או גביעונית, לאו דווקא מרגישות בנוח עם הפות שלהן מבחינת מגע, סקרנות גופנית והבנה של מה נעים ונוח לגופן. המפגש של בנות עם איבר המין שלהן ככלל, הוא פחות נגיש מאשר המפגש של בנים עם איבר המין שלהם – ולו בגלל המבנה הפיזיולוגי שלנו. 
ההבדלים בין התפיסות של אוננות בקרב בנים ובנות הם פיזיולוגים וגם חברתיים, כפי שנדון פה בהמשך.  המשמעות הפיזיולוגית המרכזית לגבי אוננות היא שעצם ההיכרות עם איבר המין ומגע בו, הם הכרחיים לאוננות. בעוד יסודות אלה נגישים יותר עבור הבנים, אצל הבנות צריכה להיות כוונה, רצון ועשייה אקטיבית כדי להגיע להיכרות עם איבר המין שלהן ולהבנה של מה עושה להן נעים. 
כאמור, הבדל ניכר בין בנות לבנים בנושא זה, הוא העדר לגיטימציה והעדר שיח סביב אוננות נשית ביחס לאוננות של גברים. המציאות הזו משתקפת בתרבות, במדיה ובקרב הנורמות החברתיות שלנו רבתי. כתוצאה מכך, במידה רבה, נוצרה ציפייה שגברים ונערים תמיד ידעו כיצד להביא לידי עונג, שלהם ושל בנות זוגן. מדובר בעצם בהנחת יסוד שמפקידה את העונג הנשי בידי הפרטנרים המיניים שלהן, כאשר זוהי הנחה מוטעית במקרה הטוב ובעייתית מאוד במקרה הרע, שכן היא מעצבת מציאות שבה נשים מפקיעות את גופן ואת העונג של עצמן ומציבות אותם בידי גורם חיצוני להן. זהו סוג של אבסורד, הרי כיצד ייתכן שמישהו אחר ממני ידע מה עושה לי טוב, מה נעים לי ומה נוח לי? 
מצב זה משתקף בבירור בסדנאות שאנו מעבירות. אנו פוגשות חוסר יכולת או חוסר רצון לדבר על אוננות נשית, לשאול עליה, לשתף בחוויות הקשורות בזה. רק להגיד את המילה "אוננות" בקבוצה של בנות, מהווה סוג של טריגר בגלל העדר השיח על האוננות והזרות של המושג בחייהן, ומעורר את בנות הנוער לחשוב על החוויות והתחושות הגופניות שלהן, גם אם הן לא מדוברות.
אצל בנים, אנחנו פוגשות רצון רב מאוד לנרמול של פעולת האוננות: האם המעשה הזה בכלל נורמלי? כמה זה יותר מדי? האם זה יפגע בתפקוד המיני שלי בעתיד? בנים גם מתמודדים עם תחושה ש"אין לי שליטה, שהמתח המיני הזה 'גדול עלי' ואני חייב לתת לו ביטוי, פורקן, ושהוא לא תמיד בשליטתי". נערים רבים מבטאים תחושות של הלקאה עצמית ורגשות אשם – בין אם בהקשר של תפיסות מסורתיות ודתיות שמתייחסות לנושא האוננות כדבר פסול, בזוי, כחטא. (הדבר נכון גם לגבי בנות מסוימות, אך ההתמודדות הזו בולטת בקרב בנים, ייתכן שבגלל העיסוק היותר שכיח בנושא וכן בעקבות האיסור הדתי המפורש על אוננות.)
נקודה נוספת ומהותית מבחינה רגשית ובכלל, מבחינת עיצוב ההקשר למעשה האוננות ולעונג מיני עצמי –   האם האוננות נעשית מול פורנו או לא. התכנים הפורנוגרפיים הקיימים כיום ברשת, הם רבים מספור ונגישים לכל אחת ואחד. קשה למצוא בימינו נער או נערה שלא נחשפו בדרך זו או אחרת לפורנוגרפיה. רבים משתמשים בתכנים אלו על מנת להביא לידי גירוי מיני או להגבירו, ומעשה של סיפוק עצמי אל מול הוויזואליה הפורנוגרפית הוא עניין שבשגרה. קשה לדמיין מצב שבו האוננות ביום-יום נעשית ללא צפייה בפורנו, אך דבר זה לחלוטין אפשרי ואף מומלץ. במפגש עם בני ובנות הנוער, אנו מעלות את האפשרות לנסות ולאונן ללא מסך, על ידי שימוש בדמיון ובכוח הפנטזיה שלנו בלבד. בגלל שכיחות התכנים הפורנוגרפיים והימצאותם כמעט בכל מקום, לרוב נקבל תגובות מגחכות למשמע ההצעה שאפשר ואף רצוי לאונן ללא צפיה בפורנו. אי אפשר להתפלא על תגובות שכאלה וגם לא ניתן להאשים את מי שמגיבות/ים כך. אבל, האמירה הזו חשובה וחיונית דווקא לאור המציאות הנוכחית. אוננות ללא תוכן פורנוגרפי דורשת זה השקעה מסוג אחר, אימון  והפעלה של שריר הפנטזיה והדמיון שיש לכל אחד ואחת מאיתנו. התנסות שכזו, לא רק שיכולה לייצר חווית אוננות מיטיבה יותר, מחוברת יותר, פחות ריקנית, אלא שהיא במובנים רבים חוויה שנעשית במרחב חופשי ומאפשר הרבה יותר – אין תוכן שנכפה על העונג, אין התניות, תמונות ותפיסות מסוימות של איך ומה צריך לעשות או להיות. המרחב נשמר כמרחב פרטי ואישי, שבו ישנה התערבות מינימלית של גורמים חיצוניים.  

לסיכום – חיבור וקשב אל העצמי

כפי שציינו מקודם, השיח על אוננות עם בני הנוער מעלה הרבה שאלות מצדם המעידות על בלבול ועל חוסר בהירות אל מול המעשה לכשעצמו ואל מול השלכותיו והשפעותיו האפשריות. האם יש דבר כזה יותר מדי אוננות? האם זה נורמלי? האם משהו יכול לקרות כתוצאה מהפעולה הזו או מריבוי יתר שלה?
אל מול התחושות והשאלות האלו, הדבר המרכזי והחשוב ביותר בסדנאות שלנו הוא להקנות כלים להתמודדות עצמית, בדגש על החזרת תחושת השליטה בכל הנוגע לאוננות; יש לכל אחד ואחת את היכולת הפיזית והרגשית לחוות עונג, להינות מהגוף, במידה ובדרך שנעימים וטובים לו/ה. לכן, נבקש להסב את מבטם לעולם הרגשות: אילו רגשות ותחושות עולים בנו לפני אוננות? תוך כדי המעשה? לאחריו? עם מה אנו מגיעים/ות לסיטואציה ועם מה אנו יוצאים/ות מבחינת תחושה והרגשה? 
בסוף המפגש, אנו מעלות/ים  מספר שאלות מנחות לידי בני ובנות הנוער לשם 'בדיקה עצמית' ורפלקציה: 

• האם אני חווה הנאה וסיפוק מיני מאוננות? 
• האם זה משמח אותי? 
• האם זה גורם לי להרגיש טוב עם עצמי? 
• האם האוננות מפריעה לשגרת החיים? האם אני ממשיכ/ה להיפגש כרגיל עם חברים, לצאת, לעשות ספורט, לבלות זמן עם המשפחה, או שאני נמנע/ת ממפגשים ומפעולות שכאלו מכיוון שאני רוצה שוב ושוב לאונן? 
• האם יש לי מחשבות בלתי פוסקות על זה? 
• האם אני חווה סביב האוננות בחיי תחושות של דחיה עצמית, רגשות אשם ובושה?
• האם כתוצאה מהאוננות כואב לי באיבר המין? 
• האם האוננות נעשית בפרטיות או במסגרת חברתית של כמה חברים יחד? 
• האם אני מסוגל/ת לאונן מכוח הדמיון שלי או שאני יכול/ה לאונן אך ורק מול צפייה בתוכן פורנוגרפי? עד כמה קשה הוא התוכן הפורנוגרפי שמעורר אותי מינית?

השאלות הללו מהוות את הכלי הטוב ביותר שאנו יכולים/ות להעניק לבני ובנות נוער- התבוננות מודעת על המעשים שלהם/ן וחיבור לרגשותיהם/ן. הדגש הוא לא על האם כן או לא לאונן, כמה זה טוב, ומתי כדאי. אלא, על איך אני מרגיש/ה כלפי זה, האם אני יודע/ת להתבונן על מה מפעיל אותי? האם זה משרת את הצרכים שלי? 
אנו שואפות/ים ללמד את עצמנו ואת בני ובנות הנוער לחבר את הפעולה הזו כמה שניתן למקומות חיוביים, לתחושות חיוביות. כל זאת על מנת שהחוויות המיניות יהיו כמה שיותר בונות ומהנות. חשוב לנו להדגיש בפני הבנות שיש להן לגיטימציה ומקום לחוויות עונג, לדבר עליו ושהידע והשליטה נמצאים אצלן ולא אצל אף אחד אחר. חשוב לנו להדגיש בפני הבנים כיצד אפשר להתמודד עם תחושות ניכור ורגשות אשם. באופן כללי ובצורה שחשוב להדגיש ולהביא לקדמת הבמה, בנים ובנות יכולים לחוות את השיא המיני הראשון שלהם/ן עם עצמם/ן. זוהי דרך מצוינת להכיר את הגוף בצורה אינטימית ואישית ולהתכונן לקיום יחסי מין עם פרטנר/ית. לא לכולן/ם ואפילו לרוב לא קל להגיע לאורגזמה עם קיום יחסי המין הראשונים, וההתנסות הראשונית העצמית הזו עוזרת, מאוד. אצל נערות הדבר חשוב כפליים, בעיקר בגלל התפיסה המוטעית שאת האורגזמה חוות רק כאשר יש חדירה (כניסה של הפין לפות) כחלק מיחסי המין. אולם, ההפך הוא הנכון: המחקרים מראים כי כ75% מהנשים חוות אורגזמה על ידי גירוי דגדגני ורק כ25% בלבד חוות את האורגזמה מחדירה וגינלית. (האחוזים המדויקים משתנים בין המחקרים השונים, אך רובם ככולם מראים כי רוב הנשים מגיעות לסיפוק מגירוי הדגדגן ולא מחדירה)
 
נקודת המוצא שלנו בשיח עם בני ובנות הנוער, היא הענקת הכלים להתמודדות עצמית, עידוד לגילוי עצמי ויצירת תחושת נורמליות ולגיטימציה. אין צורך בהכרח להביא לידי שיתוף או עדות אישית של בני ובנות הנוער במסגרת הסדנאות, או לידי דיבור פתוח לגמרי עם מורים/ות או מנחות/ים. המוקד הוא פיתוח תחושת שליטה, שיכולה להיבנות על ידי שאילת שאלות ובדיקת הרגשות והתחושות העצמיות שלנו אל מול המיניות שלנו ככלל ואל מול חוויות והתנסויות מיניות בפרט.