״איי ברן פור יו״ – איך בריג׳רטון מעצבת את המבט הנשי בטלוויזיה הפופולארית?

למה סיפורי אהבה על המסך נחשבים 'גילטי פלז'ר'? איך המבט הגברי מעצב תפישות ואידיאל נשי בקולנוע? ואיך "ברידג'רטון", סדרת הענק של נטפליקס, מבססת את המבט הנשי בתרבות הפופולרית?

הגר אסף | כותבת תוכן ומנהלת הסושיאל של לדעת לבחור נכון

רבע מיליארד נשים ואנשים צפו בעונה השלישית של שובר הקופות של נטפליקס – ברידג׳רטון. בריג׳רטון היא סדרת דרמה רומנטית הממוקמת בבון-טון של המאה התשע עשרה בבריטניה אמנם. אמנם על התקופה הזו בהיסטוריה נכתבו עשרות סרטים וספרים אבל לבריג׳רטון קול ייחודי ופורץ דרך בטלוויזיה הפופולארית. בין מחוכים מהודקים, מבטים גנובים ונשיקות אסורות מסתתרת מהפכה קולנועית שקטה: המבט הנשי.

קולנוע הוא עולם של גברים

מאלפרד היצ׳קוק, כלה בדיוויד לינץ׳ ועד לכריסטופר נולאן המין הגברי מאז ומעולם שלט בתעשיית הקולנוע. נכון לשנת 2023, 85.3% מהבמאים בארצות הברית הם גברים[1]. זה לא סוד שהקולנוע הוא סיפור גברי על גבריות – גברים מביימים ויוצרים, גברים מספרים סיפורים על גברים וכשהם מספרים סיפורים על נשים, זה יהיה מנקודת מבט גברית. הכתיבה והבימוי יתאימו את הדמויות הנשיות לתפקיד המגדרי אותו הן נדרשות למלא[2]. בפעמים המעטות שנשים לוקחות את המושכות לרוב הן מחקות את הסגנון הגברי הטבוע בתעשייה כדי להיות שוות להם. 

אלפרד היצ׳קוק על סט
the male gaze vs the female glance

׳אנוש הוא קודם כל גבר׳[3], אם אבקש מכם לדמיין יצור אנושי, עם ידיים, רגליים, פה ואף, היצר הראשוני שלכם יהיה לדמיין גבר. סימון דה בבואר טענה כי פרויד התייחס למיניות האישה ולמבנה הפסיכולוגי שלה כנגזרת ממיניות גברית – אישה אינה נולדת אישה היא נעשית אחת באמצעות תכתיבים חברתיים והמבט הגברי עליה. מבידול המונחים בשפה וחלוקה מגדריות ל׳כדורגל׳ ו׳כדורגל נשים׳, ועד ניכוס נשים לבני זוגן באמצעות המילה ׳בעל׳, הכוח החברתי של גברים מאפשר להם לעצב את המציאות על פי צוריכהם ולהכפיף נשים לרצונותיהם. 

המחקר הפמיניסטי קבע כי מיניות נשית, קוגניטיבית ופיזית לא נחקרה מספיק במהלך ההיסטוריה וכפועל יוצא גם על המסך[4]. משחר ההיסטוריה ועד למקרא וכתבי הקודש גורלן של נשים נחרץ הוא להיות ״עזר כנגדו״[5]. אם נרצה ואם לא התרבות הפופולרית משקפת לרוב את תחומי העניין של גברים בלבד ומדירה את הפרספקטיבה והדרך שנשים חווות את העולם. האישה נדרשת להשהות את ההסתכלות עליה על מנת לענג את המבט הגברי על המסך ומחוצה לו.מה״עלמה במצוקה״ של וולט דיסני עד ל״פאם פאטל״ הפתיינית של סרטי הפילם נואר, נשים בקולנוע הפכו מושא התבוננות ומוצגות לראווה לעיני כל. גורלנו נחרץ להיות דמויות משניות בסיפור הגברי המסורתי, להיכשל במבחן בכדל[6], להימחק מהתרבות הפופולארית, ולהידחק לקולנוע אלטרנטיבי בשוליים. 

רוב נשי של יוצרות קולנוע על הסט

הקסם של בריג׳רטון מתחיל עם רוב של יוצרות נשים. הסדרה מבוססת על סדרת ספרים העונה לאותו שם שכתבה ג׳וליה קווין, הופקה על ידי שונדה ריימס, מנוהלת בידי השואו-ראנרית ג׳ס בונוול ונכתבה ע״י כמעט מוחלט רוב של תסריטאיות.

בעולם של בריג׳רטון  היוצרות מחקו כל זכר לגזענות והבדלי מעמדות והשאירו דבר אחד – המתח המיני בין גברים לנשים. החלטה זו נתנה להן את החירות לבנות עולם אוטופי-אידיאלי ולפרק את מרכיבי הדנ״א של המבט הנשי על הגבר. באמצעות אמצעים אמנותיים כמו תאורה, תלבושות, הדומיננטה שבפריים, תנועות מצלמה ופרפסקטיבה מתוחכמת היוצרות בנו ברגישות ובחוכמה מיזנסצנה קולנועית מורכבת הממקדת את הצופה ומגלה לו פריים מורכב ורבוד – בדיוק כמו המיניות הנשית. 

על הסט
על הסט
ביסוס המבט הנשי בעונה השלישית

בעונה השלישית של הסדרה, אנחנו עדות לסיפור האהבה של פנלופי וקולין. פנלופי, ׳רווקה  זקנה׳ בת תשע-עשרה מאוהבת בקולין החבר הכי טוב שלה מילדות, שעיוור לאהבתה. פנלופי היא פרח-קיר, בחורה מלאה, נחבאת אל הכלים, ובעלת טור הרכילות האנונימי ׳עיתוני החברה של ליידי וויסלדאון׳.
בתחילת העונה פנלופי מחליטה למצוא בעל על מנת לצאת מחיק משפחתה האכזרית. אחד המרכיבים האייקונים של הסדרה הוא קולה של ליידי וויסלדאון (ג׳ולי אנרוז) שמלווה את הצופה במהלך העלילה. באמצעות הטור פנלופי, אישה במאה ה-19, מבקרת את מוסד המלוכה, צוחקת על החברה הגבוהה וכותבת בשנינות רכילות עסיסית על האצילים והלורדים המשתתפים בה ועל הדרך גם משלשלת לכיסה מיליונים. 

בחלק זה של המאמר, אחקור את האופן שבו הסדרה מציגה את המיניות הנשית ותחושת העונג דרך סיפור אהבתם של פנלופי וקולין. אתמקד בשתי סצנות מפתח – הנשיקה הראשונה ויחסי המין הראשונים.

באיזה אמצעים קולנועיים משתמשות היוצרות כדי להגיש את נקודת המבט הנשית?

https://www.youtube.com/watch?v=Qj_zlGVb9xc
סצנת הנשיקה הראשונה של קולין ופנלופי (עונה 3 פרק 2)

דיאלוג של רצון: לא רק הסכמה, אלא גם רצון

אחרי שהבון-טון גילה שקולין עוזר לפנלופי למצוא בעל, היא בטוחה שבמחי עטה מחקה כל סיכוי לחתן ולחיים טובים יותר. קולין מגיע לחצר ביתה של פנלופי לשאול לשלומה וברגע אחד של אומץ, בצעד מהפכני לתקופה ולדמות, אחרי כמעט שלוש עונות של ערגה, משיכה ואהבה לחברה הטוב – היא מבקשת ממנו לנשק אותה ("would you kiss me?").

וכך, התסריטאית חושפת לצופה אחד מעקרונות היסוד של הסדרה – הסכמה ורצון. נשים אינן פאסיביות יותר למתרחש, הן לא עוד כלי קיבול לתשוקתם של הגברים, הן יצורות חושקות ומשתתפות פעילות באקט המיני. בתגובה לבקשתה, קולין ההמום מגמגם ומאבד את חוט המחשבה. מאותו הרגע יחסי הכוחות בסדרה מתהפכים, פנלופי לוקחת את המושכות וחושפת את עצמה בעירום רגשי ופגיע מול קולין.

שיער אסוף, שיער פזור: מהסתרה לחשיפה

בשיער אדמוני פזור מתולתל וארוך שמשתפל על כתפיה פנולופי נגלית לקולין כמו ונוס של בוטיצ׳לי[1], אלת האהבה והתשוקה במיתולוגיה הרומית. פנלופי לא עוד ׳פרח קיר׳, היא ונוס – הדמות הנחשקת במרכז הפריים. בתקופה הג׳ורג׳יאנית מראה שיער פזור היה שמור לעיניו של הבעל בלבד והדרך בה נשים סידרו את שיערן טמנה בחובה משמעויות מורכבות וסמליות[2]. למשל, תסרוקת מורכבת העידה על הון עצמי גבוהה שכן יש לך את האמצעים לשלם למישהי שתסרק את שיערך. באמצעות שיערה האדמוני והפזור פנלופי מנכיחה את הארוס המיני ואת להבות התשוקה והאהבה שהיא חשה לקולין. 

סאונד ומילים: כשהרצון שלה מתמזג עם קולה

המוזיקה בסצנה מלווה את הצופה את במסע הרגשי שחווה פנלופי. תחילה אנחנו שומעים צרצרים ושקט שמעבירים תחושת ריקנות. רגע לפני שפנולפי מבקשת מקולין לנשק אותה, קולה של ליידי וויסלדאון מצטרף לפס הקול. האלטר – אגו של פנלופי מספרת לנו בעקיפין על התהליך הרגשי שעברה הדמות  – עכשיו כשכל תקוותיה למצוא חתן נהרסו, אין לה מה להפסיד, היא יכולה לנהוג בחוסר אחריות ולעשות מה שהיא רוצה. וכך, פנלופי מאחדת את קולה של ליידי ווסלדאון עם קולה שלה עצמה ומבקשת מקולין לנשק אותה. בעזרת מוזיקה מתגברת נוצרת מיזנסצנה מלודרמתית, ומועברת התחושה שקולין נדבק באהבתה של פנלופי במהלך הנשיקה.

המבט במרכז: האישה מגדירה את הפריים

באמצעות יחס פיבונצ׳י[1], אחד מהמרכיבים העתיקים והאפקטיביים ביותר לבניית אימג׳ אסטטי במדע ובאמנות היוצרות בנו פריים אסטטי הממקד את המבט של הצופה בנקודה ספציפית בפריים – העיניים של פנלופי. יחס הזהב מדגיש את נקודת מבטה, והחוויה האובייקטיבית שלה – היא משתוקקת לקולין. כל מהלך הנשיקה מתבצע באותו שוט ופריים המתמקד בפנלופי ועובר לקולין ברגע שהוא עוצם עיניים, אבל באופן סימבולי עיניו נפקחות. הרגש שלה והרצון שלה הם אלו שמניעים את הסצנה קדימה. 

מראות ומבטים: כשהרצון הפנימי של האישה משתקף חיצונית

מראות בקולנוע תמיד טמנו בחובן משמעויות נסתרות, הם שימשו אמצעי אומנותי להבעת עולמן הפנימי של הדמויות, ייצגו דואליות ומורכבויות נסתרות מין העין ושימשו לעיתים כשער מעבר לעולמות חדשים. בעונה השלישית, אלמנט המראה משחק תפקיד משמעותי למסע הפנימי של הדמויות. אנחנו זוכות לייצוג ויזואלי לכפילות בעולמה הפנימי של פנלופי ולדואליות בינה ובין ליידי וויסלדאון. דרך המראה והיפוך נקודת המבט פנלופי לומדת לראות ולקבל את עצמה כפי שהיא ולאמץ את קולה. פנלופי לומדת שכדי לאהוב אדם אחד, צריך קודם כל לאהוב את האדם שאת רואה במראה.

הפיכת התפקידים המגדריים: הוא מתפשט מולה

אחרי שהתפשטה מול המראה פנלופי נשכבת על המיטה ונגלה על המסך אזכור לציור נוסף של אלת האהבה – ונוס מאורניבו[1]. בציור, ונוס, אישה מלאה בקימורים מרגישה בנוח במערומיה ומישירה לצופה מבט חודר  ולא מתנצל. נשים שנראות כמו פנלופי (ניקולה קוגלן), בדרך כלל מקבלות את תפקיד ה [2]comic reliefאו נשמרות לקטגוריית ׳שמנות׳ בפורנו. בבחירה להראות אישה מלאה על המסך ראויה לעונג ואהבה היוצרות מושיעות אותנו מהפטישיזם הגברי והופכות את פנלופי לגיבורה הנחשקת שהיא – ליצירת אמנות. 

פנלופי מחכה לקולין בעודו פושט את בגדיו ומציג את עצמו לראווה מולה – והתפקידים המגדריים מתהפכים! כשקולין הערום ניגש לפנלופי קורם עור וגידים מול הצופה שוט הפוך מהסטראוטיפ הקולנועי של הגבר הסטואי הצופה באישה המתפשטת – היא צופה בו.

תסריט: שבירת ארכיטיפים גבריים והצגת רגישות ככוח

גבריות מסורתית כולאת זכרים בעננת אדישות, ומספקת לצופה הגברי אגו אידאלי[1]. בתחילת העונה קולין מוצג כאב טיפוס של גבריות רעילה – כדי להתאים את עצמו לחברה אליה הוא משתייך הוא מתנתק מרגשותיו, מפלרטט ללא היכר עם נשים וצורך זנות בשלישיות, למרות ביסוסו בעונות הקודמות כבחור רגיש ורומנטיקן. פנלופי מצליחה להסיר מאהובה את שריון הגבריות הרעילה שעטה על עצמו. וכך נשבר מעגל הגבריות הרעילה ונוצר אידיאל גברי בריא רגיש ומקבל בדמותו של קולין. העובדה שגם קולנוענים גברים[2] לוקחים חלק פעיל ביצירה מדגישה שבניגוד לדעה הרווחת היוצרות הפמיניסטיות לא מבקשות לבנות חברה מטריאלית[3] אבסולוטית בשליטה נשית דומיננטית. המבט הנשי לא נוע לסרס או להאשים, הוא מבקש שיתוף, מבקש להיראות, לקחת חלק בעולם ולקבל פגיעות רגשית ככוח

איזה סוג סקס אנחנו רואים על המסך?

לקולנוע כוח גדול בעיצוב תודעה ואידיאלים חברתיים ותרבותיים, בסדרות וסרטים רבים היוצרים מציגים לנו תאווה ככוח עליון שאי אפשר לעמוד בפניו. גברים טורפים – נשים הן טרף. ממליצת ׳שונאים לאוהבים׳, עד לנשיקות כועסות בזמן ריב, וכלה בהצגה של קנאה כנחשקת,  נתן הקולנוע לגיטימציה למין בכל מצב וקישר אותו גם לרגשות שליליים. בעוד שבמציאות, הבסיס העמוק והבריא ביותר לזוגיות בריאה הוא חברות ואכפתיות. 

לסצנת הסקס של קולין ופנלופי תפקיד חשוב ומשמעותי בייצוג יחסי-מין במדיה היום. במשך שש דקות ארוכות, הצופים עדים לאקט אכפתי, עדין, מלא ברגש ששם את החוויה של פנלופי  והאורגזמה הנשית במרכז. בהמשך העונה, כשקולין כועס על פנלופי והוא מסרב לשכב איתה אנחנו עדות לחיבור שנוצר לו בין האקט המיני לרגש. הבחירה הקולנועית של הדמות מציגה יחסי מין כחוויה חיובית וגישה בריאה למיניות ולא כיצר שאי אפשר להתגבר עליו היא מלאה בתקשורת, הסכמה ורבלית, הקשבה לצד השני ורצון עז לקחת חלק אקטיבי באקט. 


אז למה ז׳אנר הרומנטיקה הוא גילטי פלז׳ר?


ז׳אנר הרומנטיקה בקולנוע ובטלוויזיה מאז ומעולם נחשב ׳גילטי פלז׳ר׳[4]. רגשות אשמה הן חלק מהדנ״א הנשי, הן כמעט טבועות ומובנות בנפש כל אם ורעיה רק מעצם היותה כזו[5]. מהפד בכיס האחורי בדרך לשירותים בבית הספר, כלה בהסתרת מחשופים ועד לכריכות של רומנים רומנטים, החברה, וכפועל יוצא ה׳מבט הגברי השופט׳ נמצא בכל מקום ומכריח אותנו להתנצל על מי שאנחנו ועל הדברים שאנחנו אוהבות.

לגברים אין גילטי פלז׳ר, כי לא מחנכים אותם להרגיש ׳גילטי׳. כל שחקן גבר שרוצה להפוך את עצמו לזוכה פרסים צריך לנתק עצמו מתפקיד ׳הגיבור׳ בקומדיות רומנטיות. הז׳אנר לא נכנס לקטגוריית ׳סרטי איכות רציניים׳ ולא מקבל מספיק תקציב והכרה מראשי התעשייה ומאולפני הפקות. אך בבריג׳רטון עם תקציב אסטרונומי של מאה שישים ושמונה מיליון דולר[6] לקחו את הז׳אנר בשתי ידיים ונתנו לו את הכבוד הראוי לו ובהתאם לכך – הצליחה הסדרה לכבוש לבבות של צופות וצופים ברחבי העולם. 

אין ספק שאפשר לנהל דיון שלם על הבחירות העלילתיות בסדרה, אבל על דבר אחד אין עוררין, היוצרות בבריג׳רטון יצרו תקדים היסטורי ושמו בקדמת המסך, בתקציב עתק, ז׳אנר שעד היום היה שמור רק לרומנים ארוטיים של דניאל סטיל. השואו ראנרית ג'ס בונוול ציינה בראיון שכל התסריטאיות והתסריטאים בחדר הכותבים הן מעריצות של הספרים שגם אוהבות את הז׳אנר וזה מתבטא בבהירות ובדיוק של כל פרט החל בפריימים המשקפים את העבודה המושקעת ועד לכל רפליקה שדורשת מחשבה ואכפתיות מהיצירה.

"ברידג'רטון" היא סדרת אנסמבל שמפנה את המבט הנשי לא רק ליחסים רומנטיים וארוטיים,  אלא גם דרך מערכות יחסים בין אחים ואחיות, חברויות עמוקות ואפלטוניות בין נשים ויחסי אמהות ובנות.


כשיוצרות הסדרה משקיעות זמן, כסף ומאמץ ב״גילטי פלז׳ר״ הן מוציאות אותן מקטגוריית ה״גילטי״. היוצרות נתנו לנשים רבות ולגברים רבים בכל הגדלים והצבעים את הדרור להשליך את רגשות האשם לצד, ליהנות מסדרה רומנטית עשויה היטה ולהרגיש במלוא העוצמה. 

רוצה לשמוע עוד על הנושא? האזינו לפרק שלנו בפודקאסט >>

עמותת לדעת – לבחור נכון, נוסדה ב-1976 תחת השם ש.י.ל.ה, הינה הארגון המוביל לקידום מיניות בריאה ובריאות מינית בירושלים. עמותת 'לדעת לבחור נכון' מקדמת מיניות בריאה רגשית ופיזית בקרב בני ובנות נוער ומבוגרים באמצעות תכניות חינוכיות ומגוונות, מתן שירותי ייעוץ, התערבות במשבר, ליווי תהליכי ויצירת שיח חיובי ומעצים לכלל מגזרי החברה בירושלים ומחוצה לה.

קראו עוד בנושא

חינוך מיני, אמפתיה ואלימות מינית בדור המסכים
חינוך מיני
פורנו, אונליפנס ו־AI: על אינטימיות מזויפת ומגפת הבדידות הגברית
גבריות חינוך מיני פורנו
"אנחנו יודעים שזה לא אמיתי" איך לדבר על פורנו בכיתות?
חינוך מיני